סרבנות בית ספר.
מתי "לא רוצה" הופך ל- "לא יכול״ ?

כיועצת חינוכית המלווה מתבגרים וצוותי חינוך כבר קרוב לשלושה עשורים, ראיתי את עולם החינוך משתנה ללא היכר.
בעבר, סרבנות בית ספר הייתה תופעה שפגשנו בשוליים, מקרים בודדים שטופלו בנקודתיות. בשנים האחרונות, ובפרט מאז טלטלת הקורונה וגלי הלחימה הבלתי פוסקים בשנים האחרונות, אנו עדים ל"מגיפה שקטה" שמתעצמת. חוסר הוודאות והמתח הביטחוני הפכו את ההגעה לבית ספר למשימה בלתי אפשרית עבור חלק מהילדים. חשוב לי לומר לכם – הורים וצוותי חינוך:  מניסיון רב בשטח, אתם לבדכם, עם כל הרצון הטוב, לא תוכלו לעצור את כדור השלג הזה.
ישנם מצבים שבהם נדרש שילוב כוחות הדוק בין הבית לבית הספר ותוך עירוב של איש טיפול שבאמת מבין את נפש הילד ואת מנגנוני החרדה.

מהי סרבנות בית ספר ?

סרבנות בית ספר אינה "הברזה" של נער שרוצה להתפנק בבית. זוהי מצוקה רגשית עמוקה המתבטאת בחרדה ממשית מהגעה למוסד  חינוכי. הנתונים מראים עלייה חדה מאז  2020 בשעור של סרבנות בית ספר. כיום, כ 5% – 2% מהתלמידים חווים קשיים אלו ברמות שונות. התופעה קיימת לאורך כל רצף הגילאים, אך היא בולטת במיוחד בנקודות מעבר: המעבר מהיסודי לחטיבת הביניים והמעבר לתיכון. הנתונים לא מצביעים על הבדל סטטיסטי משמעותי בין בנים לבנות, אך כן מסתמנת שונות במניע מאחורי התופעה.

נורות אזהרה – איך נזהה את זה רגע לפני?

לפני שהילד מפסיק להגיע לחלוטין, ישנם סימנים מקדימים. אם נזהה אותם בזמן, ייתכן ונוכל למנוע את הקיבוע של הסרבנות:

1. תלונות פיזיות חוזרות ונשנות מצד הילד: כאבי בטן, בחילות או כאבי ראש המופיעים בעיקר בבקרים ו"נעלמים" באורח פלא בצהריים.
2. "נדודים" בתוך בית הספר: תלמידים שמבלים זמן רב במזכירות, בחדר היועצת או מסתגרים בשירותים כדי להימנע מהשיעורים או מההפסקות.
3. איחורים כרוניים או בקשות לצאת מוקדם: קושי הולך וגובר "להחזיק" יום לימודים שלם.
4. שינוי חברתי: התבודדות פתאומית או הימנעות מפעילויות כמו ימי של”ח, טיולים וכו’.

"השילוש הדרוש": בית, בית ספר וטיפול ריגשי

שתי תובנות עיקריות שלי ממקרים שליוויתי כיועצת חינוכית וממקרים נוספים שליוויתי כמטפלת  CBT : ראשית, שסרבנות ללכת לבית ספר היא אחד הנושאים הסבוכים ביותר להתמודדות.
שנית, שתנאי מג’ורי להתמודדות עם הקושי הוא יצירת ממשק הדוק ומתואם בין הבית ,בית ספר והמטפל/ת הריגשי.
ההורים והמורים צריכים להרגיש שהם לא לבד במערכה! ההורים זקוקים לכלים כדי להבין מתי להכיל את הילד ומתי להציב גבול, מבלי שהבוקר יהפוך לשדה קרב. בית הספר זקוק להכוונה של איש מקצוע כדי לבנות עבור הילד "נחיתה רכה" (דמות עוגן, תוכנית מדורגת).  והטיפול המקצועי הוא המפתח לשינוי. במסגרת הטיפול הילד לומד לנהל את החרדה במקום שהיא תנהל אותו ומקבל כלים פרקטיים לחזרה הדרגתית ובטוחה.

למה אסור להתמהמה עם פנייה לטיפול?

הזמן הוא האויב הגדול ביותר של הסרבנות. ככל שילד נשאר יותר זמן בבית, החרדה מתעצמת, הפער הלימודי גדל והביטחון העצמי צונח. ללא טיפול, הסרבנות עלולה להוביל לנשירה קבועה ממערכת החינוך ובהמשך קושי להשתלב בצבא ובשוק העבודה ובדידות חברתית קשה.
הורים יקרים, זיהוי מוקדם ושילוב ידיים בין ההורה, הצוות החינוכי והמטפל, הם הדרך היחידה להחזיר את הילד למסלול החיים. אל תהססו לבקש עזרה מקצועית כבר בסימן הראשון.