אין דבר שקורע יותר את הלב שלנו, ההורים, מלראות את ילדנו עומד בצד ולא מוצא עצמו בחברה. אנחנו צופים בכאב בילד הנבון והמוכשר שלנו, עם החיוך שהוא שומר רק לבית, נאלם ונעלם בתוך קבוצה: חוזר הביתה מבית ספר בתחושת בדידות, נמנע ממפגשים אחה"צ, בסופי שבוע ובחגים הוא רק עם המשפחה או לבד וכיוצא בזה. כהורים, האינסטינקט שלנו הוא לעודד ולעיתים ממש לדחוף אותו ליזום קשרים חברתיים. יש לנו תחושה שהוא קצת ביישן ושבעזרת דחיפה ודרבון מצדנו, נסייע לו להתגבר ולהתמודד. ובכן, הורים יקרים – חשוב שתבינו, שכאשר הילד מתמודד עם חרדה חברתית, מדובר במנגנון עמוק הרבה יותר מסתם ביישנות חולפת.
מהי בעצם חרדה חברתית?
פרופסור קנדל, מגדיר חרדה חברתית לא כפחד מאנשים, אלא כפחד משיפוט. זהו החשש המתמיד שמלווה את הילד להיות תחת "זרקור" של ביקורת מצד החברה הסובבת אותו. חשש שיביך את עצמו, שיחשבו עליו דברים שליליים, שידחו אותו ועוד. בעוד שביישנות היא תכונת אופי, חרדה חברתית היא סוג של "תקלה" במערכת האזעקה הפנימית שגורמת לילד לחוות סיטואציה חברתית רגילה כאיום קיומי של ממש.
סימני זיהוי שיכולים לאותת על חרדה חברתית:
אצל ילדים ומתבגרים, החרדה לרוב לא מבוטאת במילים "אני מפחד/ת" אלא היא מתחפשת לסימנים אחרים:
◆ תלונות גופניות: כאבי בטן או ראש לפני ימי הולדת, טיולים שנתיים או אפילו סתם לפני יום לימודים.
◆ הימנעות שקטה: הילד לא הולך לחברים, מוותר על חוגים או נצמד לטלפון בסיטואציות חברתיות כדי לא ליצור קשר עין.
◆ דריכות יתר: ניתוח בלתי פוסק של "מה אמרו עליי" או "למה הוא הסתכל עליי ככה", אחרי כל אינטראקציה.
◆ קושי בדיבור מול סמכות: קושי לבקש מהמורה לצאת לשירותים או להזמין אוכל במסעדה.
אדגים בסיפור על דור (שם בדוי), בן 12 תלמיד כיתה ו'. דור נחשב לתלמיד מצוין כמעט בכל פרמטר אפשרי: קשוב מאוד בשיעורים, המחברות שלו תמיד מסודרות, הישגיו גבוהים. דור תמיד מגיע לכיתה עם שעורי בית מדוגמים וכמעט תמיד יודע את התשובה הנכונה לשאלות שנשאלות ע"י המורה, אולם בכל פעם שחשב להרים אצבע ולהשתתף, הוא הרגיש את הדופק שלו עולה ואת הראש מתפוצץ מלחץ וכאב (בעיקר באזור הרקות) . הוא בטוח שאם יפתח את הפה, הקול שלו ירעד, הוא יתבלבל, או יגמגם וכולם יסתכלו עליו ויחשבו שהוא מוזר, אפילו המורה. כך יצא שמכיתה א' ועד כיתה ו' (עת הגיע אלי לטיפול) דור נמנע לחלוטין מלהשתתף בשיעור. למרות שהיה תלמיד מצטיין, הציונים שלו ב"הערכת מורה" נפגעו כי מעולם לא השתתף. הכאב הגדול ביותר של הוריו היה לדעת שיש לו עולם פנימי עשיר ומבריק, שנשאר כלוא בתוך חומה של שתיקה. דור למעשה לא סבל מבעיה לימודית, הוא סבל ממערכת של אמונות ליבה שליליות שעוררו בו חרדה כל כך עמוקה ששיתקה אותו.
איך טיפול CBT מסייע במקרים אלו?
הבשורה הטובה היא שבאמצעות טיפול CBT ממוקד, בהחלט ניתן לטפל בחרדה חברתית ולהביא להטבה ושיפור משמעותי. קצרה היריעה מלשתף בכל רזי הטיפול. אמנה שלושה מתוך התהליכים הטיפוליים:
- זיהוי הטיות חשיבתיות/אמונות ליבה מגבילות: המטפל עוזר למטופל לזהות מהן אותן אמונות ליבה שהוא אימץ ושמגבילות אותו בעולם החברתי. לאחר מכן נעשית עבודה טיפולית על אמונות אלו. למשל, להבין שהמחשבה של דור "כולם יצחקו עליי" היא לא עובדה, אלא רק השערה. אח"כ נעשית בדיקה יסודית מול המטופל, עד כמה (אם בכלל) מחשבה זו מגובה בעדויות במציאות החברתית שלו. למשל: האם אי פעם דור הביע דעה או רעיון וקבל עליו משוב שלילי ? האם אי פעם חש רמיזה חברתית שהוא מדבר לא לעניין או באופן מביך? האם זכה אי פעם למשוב חיובי ממישהו על משהו שאמר/הביע?
- כלים להתמודדות במצבים בהם עלולה להתעורר חרדה. למשל – כלים להרגעה. למידת טכניקה של נשימה מודעת וטכניקה להרפיה גופנית שיכולות לסייע בהפחתת תסמיני החרדה.
- חשיפה הדרגתית: להתנסות בסיטואציות חברתיות בתוך חדר הטיפול ואח"כ בחיים האמתיים. זה נובע מהאמונה הטיפולית, שלא קופצים למים העמוקים מיד. מתחילים בצעדים קטנים: למשל, תרגלתי עם דור קריאת תשובה לשאלה בחדר הטיפול מולי ותוך שימוש בכלים שנלמדו בטיפול. משם התקדמנו להשתתפות בשיעור מסוים בבית ספר, שנבחר בקפידה ע"י דור ושגם נעשתה על כך עבודת הכנה שלי מול המורה בכיתה.
טיפול פרטני/קבוצתי – מה עדיף?
הורים רבים תוהים: "אם הבעיה היא חברתית, למה לא לשלוח אותו לטיפול בקבוצה?".
אני כותבת ממש מהשטח – כמטפלת שבעבר הנחתה והובילה קבוצות טיפוליות לילדים עם קשיים חברתיים. לטיפול קבוצתי יתרונות מסוימים: הקבוצה מהווה מיקרו קוסמוס של העולם החברתי. מה שעולה בקבוצה זה הרבה פעמים מראה לחיים האמתיים. קבוצה היא גם כלי מצוין לתרגול ולקבלת משוב. יחד עם זאת, טיפול פרטני, לפחות כשלב טיפולי ראשון, הוא הכרחי ולא בר תחרות. להלן חלק מיתרונותיו:
- בניית ביטחון ללא קהל: עבור ילד בחרדה, קבוצה היא "זירת הפשע". בטיפול פרטני הוא בסביבה בטוחה ומוגנת ולכן יכול להסיר את המסכות מבלי לפחד, ממה שיחשבו עליו שאר הילדים בקבוצה.
- דיוק אישי: אצל כל אחד החרדה נראית אחרת. בקבוצה צריכים להגיע למכנה רחב של צרכים העולים בקבוצה. טיפול פרטני, לעומתו, מאפשר להתמקד בחרדה המאוד ספציפית של דור או של הילד שלכם ולעשות עליה ורק עליה עבודה מדויקת.
- קצב מותאם: בקבוצה יש קצב אחיד. בטיפול אישי, אפשר להתעכב על קושי מסוים עד שהוא נפתר באמת, מבלי שהילד ירגיש שהוא "מעכב" אחרים או נשאר מאחור.
לסיכום, המסר החשוב ביותר שלי עבורכם ההורים: החרדה של ילדכם אינה גזירת גורל והיא בטח לא אשמתכם.
עם הליווי הנכון והממוקד, ניתן בהדרגה לבנות לילדכם את הביטחון החברתי ולהוביל אותו להנכיח את מקומו הראוי בעולם.
