זה מתחיל בבוקר רגיל לגמרי. יוגב, מגיע לבית הספר. בהפסקה, במהלך משחק כדורגל, אחד החברים מעיר לו "פספסת, יא אפס". עבור רוב הילדים, זו הערה שתחלוף מעל הראש. עבור יוגב, זה הטריגר. בראש שלו, הפרשנות היא מידית וצורבת: "הוא מזלזל בי", "כולם חושבים שאני גרוע", "זה לא הוגן".
תוך שניות ספורות, מד הרגש שלו מזנק מ-0 ל-100. הדם עולה לראש, האגרופים נקמצים ובלי שהספיק לחשוב, הכדור כבר עף לכיוון הפנים של החבר וצעקות ממלאות את המגרש. מכאן, התסריט ידוע מראש: המורה התורנית מגיעה, רואה רק את התגובה של יוגב (ולא את הנסיבות הקודמות למעשה) ושולחת אותו למנהלת. זמן קצר לאחר מכן ההורים שלו מקבלים (שוב) טלפון מבית הספר. הלב שלהם צונח. שוב אותה תחושה של אכזבה, שוב הסברים, שוב תחושת חוסר אונים.
הפעם יוגב כבר לא יכול לפספס את התמונה הכללית – החברים מתחילים להתרחק. "אל תשחקו עם יוגב, הוא ישר מתעצבן", זה מה שהם אומרים מאחוריי גבו מזה תקופה. עכשיו זה כבר נאמר בפניו. בשלב הזה, יוגב כבר מקוטלג. הוא "הילד הבעייתי", זה שצריך להיזהר ממנו.
המחיר הכבד מכל הוא הדימוי העצמי שלו. הוא חוזר הביתה ומרגיש כישלון. הוא לא רצה שזה יקרה, הוא באמת ניסה להיות "טוב" היום, אבל רגש הכעס שלו פשוט השתלט עליו.
הפער הזה בין מי שהוא באמת לבין איך שהעולם תופס אותו, גומר אותו מבפנים.
יוגב כבר מתחיל לחשוב בסתר ליבו, שאולי הם בכלל צודקים. בשלב הזה כולם "מתגייסים": המנהלת מטיפה ליוגב מוסר על ערכים ודרך ארץ. ההורים פונים לליבו ומבקשים ממנו: "רק תחשוב לפני שאתה מגיב". רכזת השכבה מענישה אותו כדי ש"ילמד לקח". אבל האמת היא שיוגב הוא לא ילד רע, הוא פשוט ילד מוצף. הוא מנוהל על ידי מערכת אזעקה פנימית שרגישה מדי. לספר לו ש"זה לא יפה להתנהג כך " זה כמו להגיד לאדם טובע שהוא צריך פשוט לנשום. הוא יודע שזה לא יפה. הוא פשוט לא יודע איך לעצור את הוריקן הרגשות שמתפרץ בתוכו.
להיות מנוהל על ידי הרגש או לנהל אותו?
כאן נכנס לתמונה הטיפול הקוגנטיבי התנהגותי.
בטיפול, אנחנו לא מדכאים חלילה את רגש הכעס. זהו רגש לגיטימי וחשוב מאוד.
מטרת הטיפול היא ללמד את יוגב, איך לנהל את הרגש הזה. במקום שיוגב יהיה הקורבן של הרגשות שלו, הוא לומד להיות "הבלש" של המחשבות שלו. אנחנו לומדים יחד:
- זיהוי מוקדם: איך הגוף שלו מרגיש כשהכעס רק מתחיל (דופק מואץ, מתח בשרירים, לחץ ברקות….) אם נזהה את הכעס, כשהוא מגיע ל 20 במד -הכעס, סביר יותר שנוכל למנוע את הגעתו ל-100.
- גמישות מחשבתית: לאתגר את הפרשנות האוטומטית של יוגב. האם אותו נער שאמר ליוגב את האמירה שהקפיצה אותו בזמן המשחק, התכוון במאה אחוז לזלזל בו? האם תתכן אפשרות לפרשנות אחרת – למשל, צורת התבטאות כחלק ממשחק כדורגל סוער, שכמותה נזרקות לחלל כלפי מי שמחטיא/שוגה ולאו דווקא כלפי יוגב ספציפית? לומדים איך לאפשר העלאת פרשנויות נוספות ומה הן מאפשרות.
- בניית הגשר: יצירת השהיה (Pause) בין הרגש לבין התגובה. בחלק הזה בטיפול ילמד יוגב מגוון כלים/טכניקות שתכליתן לאפשר לו להרגיע את מערכת האזעקה בזמן אמת. יוגב יתרגל כל כלי בחדר הטיפולים ואח"כ יקבל שעורי בית – לתרגל בחיים האמיתיים.
כשיוגב ילמד שהוא יכול לשלוט בתגובה שלו, גם אם הרגש עדיין שם – קורה קסם.
תחושת המסוגלות שלו עולה. הוא כבר לא "הבעייתי", הוא הילד שלמד לנצח את ה"פתיל הקצר" שלו.
דוגמה לתרגיל לבית: תרגול של הסחת דעת (כלי להשהיית תגובה)
אחרי שבנינו בחדר הטיפולים את מד הכעס של יוגב ולאחר שלמדנו כלי שנקרא הסחת דעת, הוא מקבל ש"ב בסגנון הבא. בשבוע הקרוב, במידה ויקרה אירוע שיעורר אצלך תחושת כעס או תסכול, ברגע שאתה מרגיש שהכעס מגיע במד הכעס הפנימי שלך ל-30 (למשל: הדופק מתחיל לעלות, אתה מתחיל להרגיש לחץ מסוים בראש), זה הזמן שלך להפעיל את הבלם.
במקרה הזה – יוגב יוצא החוצה ומתרחק מהסיטואציה פיזית ומנטלית לחמש דקות. בזמן הזה הוא יעשה משהו שהוא מחבב / שעוזר לו להסחה, מתוך מגוון אפשרויות שרוכזו לרשימה מסודרת בטיפול.
חשוב להבין שזה לא עונש! זה "זמן התקררות" כדי למנוע את הפיצוץ. תרגיל הסחת דעת הוא כמו "כפתור ריסט" למוח. כשילד נמצא בשיא הסערה, המוח הרגשי שלו "חוטף" את המוח הלוגי. המטרה של הסחת דעת היא לא לברוח מהבעיה, אלא להעסיק את המוח במשימה ניטרלית מספיק זמן כדי שהלהבות ירדו והוא יוכל לחזור לחשוב בהיגיון.
